ביקורת: "לרקוד ולעוף" – פרמיירה, תיאטרון הבימה
מאת חיים נוי
"לרקוד ולעוף" בתיאטרון הבימה הוא מחזה על משפחה ישראלית שזורה בשקרים ובסודות אפלים, כואבת וצוחקת ומשרטטת לפנינו הוויה לא טיפוסית של חיים בצל היגון, השכול והאושר הנכסף. להקת שחקנים משובחת עם בימוי נבון של אלון אופיר מצליחה להציג מחזה קולח ומסקרן, שהצפייה בו מעוררת אמנם תהיות ושאלות, אך היא בהחלט מענגת ומעניינת.
מחזהו של רשף לוי מביא בפנינו את סיפורה העצוב של משפחת פלדמן, המתכנסת לחגוג את ליל הסדר של שנת 2003 בשיאה של אינתיפאדת אל אקצה, במלון של המשפחה על חוף הים בנתניה. יותר מאוחר תהיה המשפחה עדה לפיגוע הדמים במלון פארק הסמוך. ערב ההתרחשות שקועים בני המשפחה בתוך התסבוכת המשפחתית הפרטית שלהם. האח הגדול יוסי , מנהל המלון המשפחתי ,מעוניין לספר לאימו , שרה, שבדעתו להתחתן עם ענת, חברתו לשעבר של אחיו הקטן יותר אסף. שרה, אם המשפחה שולטת בעניינים ביד רמה, לא תמיד בהצלחה. לאירוע מגיעים - אלה, אחותו התאומה של אסף, ועידן , החבר החדש שלה. נמרוד, "הכבשה השחורה" שהספיק כבר להתגרש 3 פעמים ועתה הוא שקוע בהתחזקות דתית ופינטו "אב הבית" המסור, המתעוור והולך, אך בקי בכל רזי המשפחה ושומר על סודותיה כבבת עינו הסומא. לערב החגיגי מגיע לפתע גם אסף, האח הצעיר שלכולם דווח שהוא לומד בארה"ב , אך למעשה הוא מאושפז בבית חולים לחולי נפש. עם בואו מתערערת עוד יותר שלדת הקש הרופפת האוחזת את מסגרת המשפחה עד לסיום הבלתי נמנע. אין ספק , כי ההצגה היא מותחת ברובה, מרגשת , מספקת מלאי מבדח של שנינויות, חלקן נדוש וצפוי, אך בסך הכול, זוהי הפקה מוצלחת ומשובחת.
רשף לוי מחזאי הבית של הבימה,ואלון אופיר הבמאי בודקים ביחד את גבולות הטירוף של המשפחה הישראלית. האם מי שאומר את האמת שפוי? האם יש תועלת בחשיפת כל הכאבים המשפחתיים הנושנים? בני המשפחה החוגגים את ליל הסדר מנסים לענות על השאלות: מי האח החכם, מי התם, מי הרשע, ומי זה שאינו יודע לשאול במשפחת פלדמן.
סנדרה שדה בדמותה של שרה, אם המשפחה, מפגינה משחק מעולה ומשובח. היא שולטת בבני הבית ביד רמה , מנסה לאחות שברים רופפים ולשמור על הצביון המכובד של המשפחה. סנדרה מוכיחה כי היא מסוגלת לככב לאורך כל ההצגה באיכות ללא דופי.
עידן אלתרמן כנמרוד הוא שחקן מצוין, מפגין כשרון קומי אבל גם מרגש ומשחק בצורה נבונה ואוהדת.
רינת מטטוב כאלה האחות הצעירה משחקת באורח מקצועי ומשכנע. יש לה כישרון בימתי מעולה.
נלי תגר כענת ,חברתו של יוסי האח הגדול היא תוססת ונעימה, מפגינה משחק מושלם ומענג.
אושרי כהן כאסף הבן הצעיר וחולה הנפש מצליח להפגין משחק ראוי, לא תמיד משכנע דיו. סצנת דקלום השיר שלו קצת לא לעניין, אבל בסיכומו של יום הוא צולח את התפקיד המסובך בהצלחה.
נתן רביץ כיוסי, האח הבכור, מפגין משחק נכון ונבון, לא תמיד הוא ממריא, אבל הדבר אינו באשמתו, אלא בתסריט. רביץ הוא שחקן טוב ובעל איכויות ומשחקו אמין.
אמיר הלל כחבר החדש של אלה, הוא שחקן רב גוני. אמיר שהוא גם זמר, מפגין בסצנת ה"חשיפה" שלו דיבוב מצוין לפס הקול ותמונה הזויה ובלתי נשכחת שזוכה לתשואות.
מי שגונב לפרקים את ההצגה הוא חיים חובה , בדמות "אב הבית" של המלון שבעצם הינו כבן המשפחה. חובה מפגין משחק מעוצב לפרטי פרטים. כיון שהוא מתעוור והולך – הוא מצוין בצורת ההליכה שלו, שטף דיבורו והמינון הנכון של המשחק הדרמטי והקומי. משחקו הוא אמין ומעולה.
המוזיקה של קורין אלאל היא מיוחדת ונעימה ותואמת את סצנות המחזה. התפאורה של מיכאל קרמיינקו היא מינימליסטית, אבל מתוחכמת וראויה. התלבושות של אורן דר הן טובות, במיוחד שמלות השחקניות.עדי שימרוני האחראית על התאורה יצקה אור ואפלה במקומות המתאימים בצורה מקצועית ומושלמת. אלדר גרויסמן אחראי לתנועה במחזה, כשתי תמונות, עשויות כהלכה.
כדאי רק להקפיד על התנסחות ברורה של חלק מן השחקנים, שלא תמיד הוא ברור וייתכן שהאשמה היא בסאונד. בנוסף, ראוי שעידן יקפיד על עברית נכונה ולא יהגה 3 פעמים "לא יאומן" כאשר יש לומר " לא ייאמן".
לסיכום – לרקוד ולעוף היא הצגה מעניינת ומרגשת, קולחת בדרך כלל. ייתכן והיה מקום לקצרה ולבטל את ההפסקה. זו הצגה מעוררת מחשבות, מענגת ומבדרת, גם אם התוכן שלה הוא בהחלט סהרורי ועצוב כאחד.
הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.
